המסע לפולין

בסוף פברואר יצאנו לפולין במשלחת של רשת החינוך אנקורי, ובה 82 תלמידים. יחד סיפרנו את סיפורם של יהודי טיקוצ'ין שסיימו את חייהם בבורות הירי שביער לופוחובה. יחד הלכנו אל תאי הגזים במיידנק ונשברנו אל מול ערימות הנעליים של הנטבחים. יחד בכינו אל מול נעליה של ילדה קטנה, שזעקו את אובדנה.
ביום שישי בבוקר, עוד חיפשנו שמות של בני משפחה, ברשימת הנספים הארוכה שבאושוויץ, ובערב כבר רקדנו עם המתפללים בבית הכנסת אייזיק שבקרקוב, בתפילת קבלת השבת. מעט מאוחר יותר, בארוחת הערב במלון, שרנו בהתלהבות את מילות הקידוש "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים".
וביום האחרון, בבירקנאו, כששרנו את המנון המדינה, הבחנו לפתע בקשיש, קם מכיסא הגלגלים שלו ובדמעות זולגות וגוף רוטט מבכי, שר עמנו את מילות התקווה. לא היינו צריכים שיאמר דבר בכדי שנדע כי הוא ניצול שואה. מיד עטפנו אותו כולנו בחיבוקים ואהבה.
היה זה מסע לא פשוט. מסע אל הצער והכאב, אל הרשע והקור, אל הייאוש והתקווה. מסע בין המרצחים לבין קורבנותיהם, בין המביטים מן המצד לבין אלו שעשו מעשה והיו לחסידי אומות העולם. אך יותר מכל, היה זה מסע אל עצמנו, אל הזהות של כל אחד מאתנו, אל מציאת השורשים שלנו והמקום שלנו כעוד חוליה בשרשרת ארוכה. מסע אל השאלה הנוראה מכל, "איך היינו אנחנו מתנהגים לו היינו במקומם?". מסע אל התקווה הגדולה, שלאחר שהיינו שם, נזכור תמיד להיות אדם.