משלחת אנקורי לפולין

גלבוע כהן: ראש משלחת

כשצועדים במחנה אושוויץ, נתקלים בשלט שבתרגום מגרמנית אומר: “העבודה משחררת”, והתחושה היא שנכנסים למוזיאון. במעבר בין ביתן לביתן, המדרגות נקיות, יש שילוט, זכוכיות, וכל פריט המעיד על מוזיאון בנושא שואה. אולם ברגע שהולכים, על האדמה שמכוסה שלג, לאט לאט עולה מין תחושה מוזרה, עולה תמונה בה מופיעים היהודים שהנאצים ריכזו במחנה, הדמיון לצד הסרטים שראינו והספרים שקראנו משלימים את פרטי אותה תמונה דמיונית ולא דמיונית. וזה קורה לכולם – לתלמידים ולמורים – סוג של  תובנה רגשית וויזואלית משותפת. רואים, מבינים, מרגישים יחד ולחוד. ואז כולנו מתכנסים, מתקרבים, דומעים, מתחבקים, מרגישים מתרגשים, יוצרים דבוקה, משלחת אנקורי פולין תשע”ח. וזה אחד מהרגעים שזוכרים ולא שוכחים.

ניר בן ציון: מורה

המסע לפולין היה חוויה יוצאת דופן עבורי כמי שעוסק בחינוך, אבל יותר מזה, החוויה הייתה משמעותית עבורי כאדם. “הכותרת הראשית” של המסע ככזה שנותן לנו אפשרות להעמיק בגודל האסון והזוועה של מכונת ההשמדה הנאצית בתקופת השואה, ולצד זה למידה על הקהילה היהודית לפני ובזמן השואה, מעט חוטאת לתהליך העמוק והמטלטל שהשבוע הזה העביר אותי.

השואה נמצאת בכל רגע במסע וגם המסרים המהותיים שעוסקים בעם היהודי, הלאום והציונות. יחד עם זאת מצאתי את עצמי מהרהר בנקודות שמשיקות בין העבר, המציאות העכשווית שבה אנו חיים והמקום האישי שלי בטווח.

התחושה לאורך המסע הייתה שיצרנו יחד, תלמידים ומורים, ‘כיתת פולין’ מגובשת שבה לכל אחד היה את המקום לשתף, לתהות ולהבין. הקבוצה לא הונהגה על ידי אנשים מסוימים, אלא בכל רגע מצא תלמיד אחר את המקום לעמוד לפנים. מתוך המקום הזה, של הקבוצה, הזדמן לי ללמוד הרבה מהתלמידים, צללתי לשיחות שזרקו אותי, כאדם, למחוזות חדשים.

אני מאמין שהמסע לא באמת הסתיים, אלא מהווה אבן דרך משמעותית עבור כל אחד מאתנו שהשתתף בו, אבן דרך להפיכתנו לבני אדם טובים יותר.

יובל אפלמן – תלמיד במסע
טוב אז איך מסכמים מסע כזה, מלא ברגשות?
המחשבה היחידה שעוברת בראש, כשמסתכלים על הנורא מכל שנעשה ליהודים על אדמת פולין על ידי הנאצים, היא מה גורם לאדם נורמלי ורגיל לקום בבוקר ולרצוח אנשים חפים מפשע, שלא עשו דבר לאף אחד, מבלי שיקבל על זה עונש? למה אותו אדם לא עצר וחשב האם יש לו זכות לקחת חיים של אדם אחר?
אני חושב שכל תלמיד בישראל צריך לצאת למסע לפולין, משום שהמסע גרם לי לחשוב על דברים בצורה שונה ושינה אותי בצורת ההתנהגות שלי כלפי אנשים. עם כל העצב שמסע הזה כמות האהבה שמקבלים מאנשים שזו הפעם הראשונה שפגשת אותם היא גדולה והם נכנסים לך ללב בסך הכל בשבעה ימים.

קצת מן המסע בתמונות