משקיעה ועד זריחה: לילה לבן בספרות

מאת: אשר אלבו

השעה 18:00 בערב. התלמיד הראשון מגיע לקמפוס. הוא בטוח שהוא הפראייר היחידי שהגיע ללמוד ספרות בערב. הוא משוכנע שאחרי שעה, מקסימום שעה וחצי, שאני אשב אתו לחזרה על החומר אני אשחרר אותו הביתה לישון. אבל אחרי עשר דקות, רבע שעה, מתאספים עוד ועוד תלמידים ויש חבורה נלהבת של כעשרים תלמידים שהגיעו לפני הבגרות. קוראים לזה לילה לבן. בשלב הזה אף אחד מהם לא מאמין שאני באמת אשאר ללמד אותם משש בערב עד שש בבוקר. זה יפה בתור סיסמה כדי להדליק אותנו להגיע, אבל בטח הוא לא יעשה את זה באמת. נראה לכם- שאנחנו נשאר כאן כל הלילה ללמוד?

אחרי 4 שעות של לימוד הם מתחילים להיות עייפים ורעבים. ואז אנחנו מזמינים פיצות. יש גם מגש טבעוני. האווירה כיפית, ושמחה ומספיקים לעבור על הרבה חומר. בינתיים הגיעו התלמידים האחרונים, יש עשרים וחמישה תלמידים, ואני סוגר את הכניסה לבית הספר. השעה חצות בלילה. מי שנשאר עד השעה הזאת מתחיל להבין שאני רציני. אין כבר אוטובוסים לחזור הביתה. אני מקרין על המסך את השירים ומסמן את המושגים החשובים לבחינה. התלמידים רושמים. חלק מהם נראים הרבה יותר ערניים בשעה הזאת מאשר בשעה תשע בבוקר.

בשעה 4:00 בבוקר, אחרי שסיימנו לעבור על כל השירים והסיפורים הקצרים ועברנו גם על פרק הרומן נשאר להתמקד רק במחזה. זה פרק של 30 נקודות בבגרות, אני מדגיש להם, תפתחו את האוזניים. מה שתבינו עכשיו תוכלו לכתוב בבחינת הבגרות בעוד יומיים. כשמחוץ לחלונות של הכיתה מתחילים לראות אור בהיר, הם קולטים שקרה כאן משהו מדהים, שהם לא האמינו שיעשו- הם למדו לילה שלם משש בערב עד שש בבוקר על ספרות. הם מרגישים כאילו הם טיפסו על הר גבוה.

מישהי מציעה לעלות לגג לראות את הזריחה. אני מסכים, זה נראה הכי נכון לסיים ככה את הלילה. האור הבהיר בבוקר קריר ונעים. עשינו פה משהו באמת גדול. כשאתה רואה את הזריחה מגג בית הספר שלך, אחרי שלמדת לילה שלם, מה זה כבר בשבילך לגשת לאיזו בחינה קטנה בספרות.